אמו של השחיין האולימפי מייקל פלפס חוזרת ומדגישה כי השחייה היא שהצילה את בנה ועזרה לו להתמודד בהצלחה עם ההיפראקטיביות והפרעת הקשב שלו. כמו כן, לא קשה לדמיין מה היה עתידם של ספורטאים רבים המגיעים מעוני ומרקע קשה ודרך הספורט ממצבים את עצמם להיות הגדולים ביותר בתחומם( כדורסלני ה NBA מייקל ג'ורדן ושאקיל אוניל כדוגמא בולטת. דווקא הבחירה בתחום כה דינאמי בו הם יכולים לפרוק בהנאה את האנרגיה הבלתי נדלית ואף לקבל על זה כסף, היא ניצול מרבי של הפרעת הקשב והפיכתה מחסרון ליתרון.
לאחרונה אנו מקבלים יותר ויותר חיזוקים מכיוון המדע והמחקר לקשר בין פעילות ספורטיבית להקלה על הסימפטומים של הפרעת קשב. הפסיכיאטר הנודע, ג'ון רייטי שם דגש ייחודי בספרו "הניצוץ" לחשיבות של פעילות ספורטיבית קבועה עבור אנשים עם הפרעת קשב. בספר זה מציג רייטי מחקרים המצביעים על קשר מדהים בין פעילות גופנית להשפעה על מוחנו, לדוגמא:
רייטי מצא כי ככל שעולה רמת הכושר של העוסקים בספורט, כך משתפרת פעילות המוח ומובילה לשיפור הערנות, הקשב והמוטיבציה ובעיקר על עלייה במצב הרוח והפחתת חרדה.
פעילות גופנית נמצאה גם כמשפרת את קצב הלמידה. רייטי מצביע על מחקרים שקבעו כי ילדים בכושר גופני טוב משיגים ציונים טובים יותר במבחנים קוגניטיביים של תפקודים ביצועיים.
אך אולי הממצא החשוב ביותר של רייטי הוא זה שמצביע על העובדה שאימון סדיר מעלה את רמות הבסיס של דופמין ונוראפינפרין הממלאים תפקיד בהסדרת פעולתה של מערכת הקשב. במוחם של הסובלים מהפרעת קשב נמצא חוסרים בחומרים הללו ולכן הם מסופקים בתרופות השונות להפרעות קשב כמו ריטלין ואדרל.
הספורט גורם לאנשי ה adhd להתמודד בצורה ישירה עם המכשולים הקשים שלהם בבית הספר: משמעת וסדר, יכולת ארגון, היפראקטיביות וקושי להקשיב להוראות. העיסוק בספורט מלמד את ילדינו לגייס יכולת לעבוד בצוות, להפעיל משמעת עצמית, שיתוף פעולה והפחתת חרדות ודיכאון.
דווקא ההשקעה בתחום בו הם אוהבים יכולה להוביל אותם להצטיין בתחומם היות ולילדים הללו יש יכולת ריכוז מדהימה וראיית משחק מעל הממוצע. בעיסוק בספורט, החיסרון הופך ליתרון והאנרגיה המתפרצת הופכת אותם למנהיגים שמדביקים בהתלהבותם את שאר חברי קבוצתם. דווקא העיסוק בספורט הופך את אנשי הADHD לבולטים ומייחדים את עצמם בעזרת היתרונות של ההפרעה. יתרונות כמו יצירתיות, אינטליגנציה רגשית, אינטואיציה אדירה, יכולת קבלת החלטות מהירה, יכולת ראייה מרחבית של המשחק, אנרגיה שופעת וכו…
ספורטאים עם הפרעת קשב העוסקים בספורט קבוצתי, חווים לא מעט קשיים הנובעים מהמאפיינים הבולטים של הפרעת הקשב כגון:
אימפולסיביות – משמע קושי בדחיית סיפוקים, קושי בשליטה על דחפים והתמקדות בהווה ובכאן ועכשיו. ספורטאים עם הפרעת קשב בוחרים לא פעם להתעלם מהוראות המאמן ולפעול אינסטינקטיבית במגרש. הטעויות שלהם על המגרש עולות להם ביוקר עד למצבים של הרחקה אבל בעיקר מלווים בתחושת כעס עצומה מצד חבריהם לקבוצה. הספורטאים הללו מתקשים לשלוט בכעס ולכן נוטים להתפרץ מילולית ופיזית על שופטים, יריבים לקבוצה וגם על חברי קבוצתם ומאמנם. חוסר ההבנה של האימפולסיביות גוררת משפטים כמו " ידעת שזה משחק גורלי מדוע היית צריך להתפרץ על השופט ולצאת באדום"?
חשיבה שלילית – אנשים עם הפרעת קשב מתאפיינים באימוץ מחשבות שליליות וחשיבה דיכוטומית של שחור ולבן. מחשבות שליליות אלו מעוותות את פרשנותם לאירועים ספורטיביים וגורמות לא פעם אף לדיכאון ולחרדה.
בין המחשבות השליליות ניתן למצוא חשיבה של : הכל או כלום/ נבואה שמגשימה את עצמה/ חצי הכוס הריקה וכדומה…
במשחקים מכריעים נוטים לא פעם הילדים לחשוב על תוצאות שליליות שהופכות לנבואה שמגשימה את עצמה. אף במשחק עצמו כשהתחושה היא שהדברים לא מתנהל כרצונם, הם נוטים להרים ידיים ולהתייאש, דבר שגורם לזעם מצד חברי קבוצתם ומאמנם.
תגובות דרמטיות – ילדי הADHD הם בעלי סף תסכול נמוך שהופך לרועץ בעיקר במצבי הפסד. ילדים אלה נוטים לתת לרגש לשלוט במקום למחשבות הרציונליות ומתקשים להתמודד עם מצבי תסכול. לדוגמא, עבירה פשוטה של שחקן יריב מתפרשת במוחם כתיקול מכוון שנועד לפגוע ולכן גם נוצרת הסלמה בהתנהגות.
חיפוש גירויים בגלל שעמום – על מנת לשמור על מוח ערני יחפשו לא מעט שחקנים להיכנס לעימותים במהלך המשחק כשהבולטים בהם הם עימותים חוזרים ונשנים עם השופט ועם שחקנים יריבים.
כישורי ארגון לקויים – תופעות שכיחות עבור ילדי הADHD הם שכחה של חפצים הקשורים לפעילות הספורטיבית. שכחה של מדי הספורט, הנעליים הייחודיות, שעת האימונים השבועיים- הן תלונות חוזרות ונשנות מצד ילדי הADHD.
– קושי להקשיב להוראות- ילדי הADHD נתקלים לא פעם בחוסר יכולת להפנים הוראות משחק ואסטרטגיות משחק של המאמן.
לאור הדברים הללו חשוב מאוד שכל מאמני הספורט בענפים השונים, ילמדו על ההשלכות של הפרעת הקשב בספורט על מנת לשלבם בדרך עבודתם. חשוב להפנים כי הפרעת הקשב היא אינה מצב זמני שיחלוף עם הגיל וכי היא הפרעה נירו- פסיכולוגית ולא התנהגות בזדון.
אכן לא פעם אני שומעת מפי מאמנים שהקושי של הספורטאי עם ADHD נובע מעצלנות, זדון וחוסר אכפתיות. לכן בנוסף לקושי העצום "זוכה" הספורטאי גם ליחס בעייתי מן המאמן, ללעג ואף לעונשים מעשיים כדי לישר את דרכו. על ציבור המאמנים לדעת כי במקרה של ילדים עם הפרעת הקשב, דווקא המילה טובה והחיזוק חיובי נמצאים אפקטיביים יותר ממתן עונשים.
הבחירה שלי לעבוד עם ספורטאים מתבגרים נבעה מהעובדה שאפשר להבהיר להם עד כמה אימון מנטאלי משפר ביצועים. הכישרון עבור הספורטאים הללו הוא לא תנאי מספיק להצלחה ועליהם להפנים כי המוח הוא שריר וכפי שאנו מאמנים שרירים אחרים בגוף, כך נוכל להתמודד בהצלחה רבה גם עם האיבר החכם ביותר בגופינו.
